מאמא מיה

בין ה-12 ל-16 באוקטובר היינו – קבוצת הר מירון יחד עם סעיד, חבר מארקובלנו – בקוזנצה; עיר בדרום איטליה ובירת נפת קוזנצה אשר נמצאת במחוז קלבריה. זאת במטרה להציג את ההצגה "בראשית" שרצה כבר שמונה שנים בישראל ובאיטליה.

בקוזנצה, ישנו כולנו בפנימייה, מה שגרם לנו באופן טבעי להתקשר עם תלמידיה. במהלך שלושת הימים שהיינו בפנימייה התחברנו עם התלמידים השונים, היינו איתם בהפסקות, נכנסנו לאחד השיעורים שלהם, חלקם צפה בחלק מהחזרות שלנו להצגה ואפילו לקחו אותנו לסיור קצר בעיר.

המפגש הראשון עם התלמידים התרחש כאשר הצגנו להם (באלגנטיות כמובן) חצי מההצגה, ביום השני של המסע. בהצגה קיים קטע של שיתוף הקהל על ידי ריקוד דבקה. באותה הופעה ספציפית החלטנו שאנו מסיימים בזה ואז מלמדים אותם את השיר "סלאאם" (המוכר גם כ"עוד יבוא שלום עלינו") של להקת "שבע". המילה שתואמת בדיוק הרב ביותר את מה שהלך שם היא "חגיגה". אפשר לומר שכך התחברנו, ואז התחלנו לנסות לתקשר איתם, לא תמיד בהצלחה מרובה (איטלקים שמדברים אנגלית הינם מצרך נדיר בימינו), אך אפשר לומר שבסופו של דבר אפשר לסכם את התקשורת עמם כפרויקט שנחל הצלחה.

ההופעה עצמה התרחשה ביום השלישי, בתיאטרון העירוני. הקהל היה קהל אנשים מכובדים, מחויטים כולם, בעלי מזג קריר למראה. כאשר התחלנו עם ההצגה לא ציפינו לאיזשהי תגובה מיוחדת מצדו של הקהל, ולא משנה באיזה מדובר, אך כאשר הגיעו אותם חלקים בהם יש אינטראקציה עם הקהל, כמו ריקוד הדבקה, חוסר התגובה וחוסר שיתוף הפעולה מצד הקהל הדאיגו חלק מאיתנו. בסופו של דבר התגובה מצד הקהל באה במקום שלא כל כך ציפינו לו: כאשר ירדנו עם המגשים העמוסים בלחם לקהל, זכינו למחיאות כפיים נלהבות. שוב הדבר קרה כאשר חזרנו לבמה על מנת להגיע לקטע הסיום.

את הבוקר של היום האחרון בילינו במפגש גדול עם ראש עיריית קוזנצה, צוות הפנימייה ועם תלמידיה. במהלך המפגש נאמרו כמה דברים ע"י ראש העיר, הצוות וגם ע"י אחת התלמידות. לאחר מכן תופפנו מעט בדרבוקה, הראינו להם ריקוד הורה שנעשה בהצגה, ואז גם לימדנו את כולם משחק שנקרא "סו-קו-נו", משחק חברה ללא הגבלת משתתפים, וההוכחה היא שהמשחק בוצע עם למעלה ממאה משתתפים.

כך סיימנו, עם הרבה הבעות שביעות רצון מההצגה ומשהותנו בעיר, תוך בקשות שנבוא לבקר שוב בקוזנצה.
אגב, אין להוציא את זה מכלל אפשרות...