أخبار المشروع
●
Project News
●
חדשות מן הפרויקט
SHNAT SHERUT
2010/11
 דנה סעדי היא בתו של ישראלי בן שבט בדואי מבסמת
טבעון, אשר לפני 20 שנה נסע ללמוד בפאדובה, שבאיטליה, התאהב בבחורה מוונטו
ונשאר שם.
השנה בתו דנה החליטה להצטרף לקבוצת המתנדבים של "בראשית לשלום". היא כותבת
יומן על בסיס יומי. היומן מפורסם בעיתונים באיטליה ונהפך למסמך המספר פן
יפה וייחודי של ישראל. יהיה נפלא אם יפורסם גם בארץ. זה מסמך יפה שיעניין
צעירים!
ד"ר עדנה אנג'ליקה קלו לבנה
כאן בישראל אני אמנם "לבדי", הרחק מהוריי, מאחותי, מחבריי הטובים ומלהקת
המחול שלי, אבל אני מרגישה כאילו הייתי בת לאלף משפחות והיית הבת והאחות של
כולם.
המדריכים שלי בסמינר האחרון לחינוך סביבתי, עדנה אנג'ליקה ויהודה מקיבוץ
סאסא, כמו גם כל האחראים וחבריי לקבוצה גרמו לי להרגיש מוגנת ואהובה בתוך
זמן כה קצר.
במהלך החודש האחרון אינספור אנשים אמרו לי: "איך הגעת לבדך עד לכאן?", "אז
את היא האטלקייה ההיא? את גדולה! יש לך אומץ וכח שאי אפשר לתאר!", "עזבת
הכל ובאת לגמרי לבד? איך זה קרה?".
לפעמים זה גורם לי לחשוב: "אז בעצם, באמת עשיתי זאת?"
אכן, כן. הכל אמיתי.
השנה סיימתי בי"ס תיכון, ואני מאמינה שבסופו של כל מסלול בחיים עומדות
בפנינו אינספור אפשרויות. אחרי הבגרויות רוב הנערים באיטליה בוחרים להמשיך
ללמוד באוניברסיטה או ,לחילופין, ללכת לעבוד.
אני לא רציתי לעשות לא את זה ולא את זה. הרגשתי כי כל בחירה שלי באחת משתי
האפשרויות האלה תהיה מאולצת ותחסר את ההתלהבות וההשראה המתאימות, אשר בדרך
כלל מובילות אותי לעבר הבחירה הטובה ביותר.
בינתיים, בבוקר אחד של חודש יולי, אני מקבלת צילצול מאחותי, אשר באותו הזמן
שהתה בישראל עם אבא שלי: "דנה, לא תאמיני, מצאנו מקום שנדמה כי נוצר בדיוק
בשבילך! נשלח משמיים!!". כך היא החלה לספר ולתאר את הפרוייקט "בראשית לשלום"
- ערבים ויהודים יחד, על הר מירון, בקשר הדוק עם הטבע והסביבה, מלוכדים
על-ידי עשייה במסגרת פרוייקט אמנותי-תיאטרלי, המסוגל להשכין שלום בין כל
אחד ואחד ואשר מאפשר קיום של תקשורת חיובית בין אנשים בעלי מנטליות שונה,
המדברים בשפות שונות ובאים מרקע תרבותי שונה.
וכל זאת יחד עם האפשרות לעזור לילדים רבים בבתי ספר, לשפר את ערבית וסוף
סוף ללמוד עברית! "ככה תוכלי להגשים כל-כך הרבה חלומות בשנה אחת!!!!". לא
האמנתי שזה אמיתי! כך שלא היססתי לרגע.
אני מאושרת על כך שהצלחתי להגיע לאן שרציתי. כמובן שיש עוד שנה שלמה לפניי,
אך חודש אחד כבר מאחוריי ואני מקווה שכך גם הקשיים הגדולים ביותר.
בחודש האחרון למדתי שבן-אדם יכול לחוות אינספור רגשות, כולם בעלי גוון שונה.
כשרק הגעתי היו לי מרץ וחשק מדהימים להתחיל ולעשות, ציפיתי בכליון עיניים
להכיר את חבריי לקבוצה, איתם אני אמורה לחיות במשך השנה הקרובה.
זה הרגיש כמו לפני תחילת ריצה כשיש לי עוד את כל האוויר בריאות.
כשהתחיל השבוע הראשון שלנו בקיבוץ סאסא הייתי מוקסמת מהטבע שהקיף אותנו מכל
עבר ומכך שבפרק זמן כה קצר נוצרו יחסים כה יפים עם החברים החדשים.
במהלך שלושת השבועות בקורס הדרכה באלון תבור נאלצתי להתמודד עם הקשיים
האמיתיים: ימים ארוכים, שיעורים רבים מאוד בנושאי סביבה וחינוך; זה היה
הרגע בו הרגשתי נחותה מאוד ביחס לאחרים.
ההרגשה של להיות מוקפת על-ידי אינספור קולות המדברים בשפה לא מובנת הייתה
כמו להיות סגורה בחדר עם רעש מחריש אוזניים.
כמובן שבשיעורים תמיד היה מישהו מהחברים שהיה מוכן לתרגם בשבילי בזמן אמת
לאנגלית או לערבית, אך בשבילי זו היתה התרכזות בלתי פוסקת בניסיון להבין
עברית ובו בזמן להקשיב לתרגום באנגלית או בערבית, שתיהן שפות שאני יודעת,
אך כאן מדובר על נושאים לא קלים ולכן זה אף-פעם לא היה כמו להקשיב לאיטלקית
"הנוחה" שלי.
ברגעים אחרים הייתי אומרת לעצמי: "למה בעצם אני צריכה להרגיש בעמדת נחיתות
לעומת האחרים אני צריכה להתרכז בשלוש שפות שאף אחת מהן אינה שפת האם שלי,
ואני עוד מתיימרת להיות באותה רמה כמו כל השאר?" אחר-כך הייתי אוזרת אומץ,
לוקחת נשימה עמוקה, מחייכת חיוך גדול וממשיכה מלאת מרץ, מלווה בקולו של אבא
שלי האומר לי תמיד: "תמיד חזקה! תמיד ללא פחד!". אחר-כך הייתי חושבת עד כמה
ההתנסות הזאת תאפשר לי לצמוח, ועל כל הדברים החדשים שאני הולכת ללמוד, על
האנשים החדשים שאני עומדת להכיר והחלומות שאני אגשים, וכך הייתי מחזירה
לעצמי את הכוחות. בין כל הקשיים, המרץ, ההתרכזות והאופטימיות, לא לגמרי חסר
משמעות היה ועודנו הריחוק מכל האנשים שאני אוהבת הכי הרבה ושאיתם תמיד
חלקתי את חיי עד כה. כל שבוע הייתי רואה את חבריי לקבוצה הולכים לבתיהם של
חברים וקרובים וחשבתי שרק בעוד שנה זה יהיה גם מנת חלקי.
אני מודה שברגעים מסויימים זה באמת קשה, אבל אני משתדלת לחשוב על הדברים
המדהימים שיש לי; זה גורם לי להעריך את הדברים הקטנים, כמו שיחת טלפון אחת
פשוטה: הקול מעולם לא היה חשוב כל-כך כמו בימים אלה.
בינתיים אני ממשיכה לכתוב ולצייר הרבה מאוד, זה הפורקן הטוב ביותר שאני
אוהבת יותר מכל!
דנה סעדי
מקונליאנו ונטו אל הגליל
|
|
|
זה מה שכתבה דנה, אחת הנערות המשתתפות בפרוייקט
ההתנדבות של "בראשית לשלום".
 שלום! שמי דנה, אני בת 19. נולדתי באיטליה לאב ערבי (מוסלמי) ולאם איטלקייה
(נוצרייה).
השנה, אחרי שסיימתי בית-ספר, החלטתי להתנדב במסגרת שירות לאומי בישראל, כדי
לעבוד עם ילדים תוך כדי שאני מלמדת אותם מחול וציור, שתי התשוקות הגדולות
ביותר שלי. ובינתיים גם להגשים אחד מחלומותיי, שהוא ללמוד עברית!
זו חוויה מדהימה שהחלה לפני חודש עם פעילויות תאטרליות, היכרות עם החברים
לקבוצה וסמינר לחינוך סביבתי.
הקשיים רבים, אך כך גם הסיפוקים, שנותנים לי את המרץ והכח לתת מעצמי את
הטוב ביותר ולנסות ללמוד כמה שיותר.
באיטליה נשארו משפחתי, חבריי, להקת המחול שלי, כל האנשים שאני אוהבת; ולכן
ברגעים הקשים יותר או כשאני חווה את החוויות החזקות והמרגשות ביותר, אני
מוצאת פורקן בכתיבה.
זה זמן בו אני יכולה להשאיר לרגע בצד את הערבית, האנגלית ואת מעט העברית
שכבר למדתי כדי להרגיע את הראש ולדבר אל עצמי באיטלקית דרך דף ועט.
זה קטע מיומני הנוגע לסמינר לחינוך סביבתי שהסתיים זה עתה.
זה דבר קסום.
אני נמצאת במדבר הנגב.
היום כל אחד מאיתנו היה צריך לעבור קטע דרך בכוחות עצמו.
זו החוויה היפה ביותר שחוויתי בחיי עד כה.
דתות לא מוצאות חן בעיניי. אני מעדיפה לחשוב שיש דת אחת גדולה וזהה לכולם
ולהאמין בערכים שיש בתוך כל אחד מאיתנו.
אך זאת הייתה תפילה נפלאה.
במרכז נמצאת רק את לבדך. את יכולה להסתובב סביב עצמך אלף פעמים, אך תמיד
תמצאי רק מדבר.
חול, אבנים, הרים זהובים עם שוליים לבנים בוהקים כאילו היו עשויים זכוכית
קריסטל.
כמו להימצא בתוך ארמון ענק ונדיר בערכו.
שקט ושלווה מביכה בעוצמתה. נשמע רק הצליל שמפיקים צעדיי, אשר בשלב מסויים
כמעט והופך למרגיז.
כשאני עוצרת יש רוח קלילה, זמזום של איזה חרק והתחושה היא כאילו שגם לטבע
ולמדבר עצמו יש קול משלו והוא מתחיל לדבר.
כשאין לך דבר חוץ מעצמך וממה שסובב אותך נדמה לך שיש לך הכל.
התחושה היא שאת לבד ובאותה העת חזקה כל-כך.
יש צמחים בודדים פה ושם, כה יבשים עד שצבעם הפך לבן, כסוף.
זה רגע בו את מצליחה לחוש בנוכחות של עצמך גם אם אינך מצליחה להביט בעצמך.
יש אפשרות להרהר ברצינות על טיבנו כייצורים חיים.
על הערך והחשיבות שיש לגופנו, לשכלנו, ללבנו.
בדרך חשבתי הרבה על האנשים שאני אוהבת ועכשיו הם רחוקים ממני.
חשבתי על הקשיים איתם אני מתמודדת יום-יום ועל כמה שאני חזקה.
המסע שם אותי באותה הרמה של שאר החברים לקבוצה, כולנו היינו שווים, כולנו
לבד וכולנו במדבר.
לא היה הבדל של שפה, מוצא, מנטליות, אופי או גיל.
אני מודה למי שרצה בזאת בשבילי, אני מודה לגורל, ולהשתלשלות המאורעות
המקרית כביכול, אני מודה לטבע, לאדם, לעולם.
לבסוף אני אומרת תודה גם לעצמי.
מכיוון שהחוויה הזאת לימדה אותי לחוות כל רגע, להיות אני ... יחד עם עצמי.
לעולם לא לבד, תמיד חזקה.
דנה סעדי
מקונליאנו ונטו אל הר מירון שבגליל
תרגום מאיטלקית קארין איזיקוביץ
|
|
|
2 באוקטובר 2010
מהם החיים?
אני מבינה עכשיו שמעטים יודעים את התשובה.
החיים הם יקום אינסופי המונפש על-ידי משמעות המילה לחיות.
בשבילי לחיות זה לישון בלילה ולעשות כמה שיותר דברים במשך היום, אך אם תרצו
גם ההיפך הגמור יכול להיות נכון.
מה שחשוב הוא שתהיו מאושרים ושתצליחו להפוך למי שחלמתם להיות בחייכם.
החיים זה לפחד מחודש כשקטנים.
האהבה ההדדית או זו החד צדדית.
לריב עם אמא שלך, לשפוך את הלב לאבא שלך ולהיפך, או להסתיר את הכל ולפרוק
את הרגשות בפני אחותך.
לתת מתנה ולהגיד שקר למטרה טובה, או מתוך כוונת זדון.
לשמוע מוזיקה בלב דממה מוחלטת ולמצוא את השלוה בתוך הרעש המחריד ביותר, או
להתחיל לצרוח כי אף אחד לא מקשיב לנו.
לקיים הבטחה או לשכוח ממנה.
לתת נשיקה וסטירה לאותו בן-אדם.
ללמוד כדי לקבל ציון טוב, להעתיק כדי לקבל ציון טוב, או לצאת, ללכת לרוץ
ולא לשים על הציון.
לחיות זה להתלבש טוב כשקר ולהשיל שכבות כשחם, או שלא; ולהצטנן.
להביט בשדה מלא פרחים מכל הצבעים, לחשוב שהוא גדול כמו האהבה שאנו מרגישים
כלפי אמא שלנו.
להביט בשמיים ולחשוב שלעולם לא נוכל לגעת בהם, אבל אנחנו יכולים לראות אותם,
לדבר אליהם יום-יום ולצייר עליהם כל מה שבא לנו בעיני רוחנו.
לחיות זה לעשות משהו אסור ובן רגע להפוך לאדם המאושר בעולם.
להגיע באיחור ולשלוף את התירוץ המגוחך ביותר, אשר ברגע שיוצא מפינו הוא
הופך לאמין ביותר.
לא לדעת מה ללבוש למסיבה ולפתור את הבעיה בעזרת מפת שולחן וחגורה.
לחיות זה להתרגש באומרך את המילים "אני אוהבת אותך", ולפרוץ בצחוק כשאת
מבינה שנקלעת למצב יותר גרוע.
אף-פעם לא להרגיש עייפים מעבודה שאוהבים ולהרגיש תשושים מהשיעמום.
להצליח לעשות את מה שתיכננו בשביל עצמנו, או להמשיך לפנטז ולחלום בחיוך על
משהו בלתי אפשרי.
לחיות את החיים זה לא לפחד להיות מאוהבים בבוס שלנו.
להאמין ברגשות שלנו, בשמחות, ולא לתת לאיך שהאחרים שופטים אותנו לגעת בנו.
להעביר שעות על גבי שעות מול המראה בלדבר אל עצמנו, או להתחבא מתחת לשמיכות
ולחשוב שכאשר נתעורר נמצא את עצמנו על חוף עם חול לבן בחברת השחקן שתמיד
הערצנו, שותים מתוך אגוז קוקוס.
להזדקן ולהיות גאים בשיער האפור שלנו, או להחליף צבע כל חודש.
לעשות ילדים כי אוהבים את מי שיהיה אביהם, או לשחק באמא להמון כלבים.
לעלות על מטוס בלי לדעת איפה יינחת, אך להיות בטוחים כי המראנו עם החברה
הכי טובה שלנו.
לבזבז יום חופשי שלם על לא כלום, אך לחיות בלהט את החמש הדקות האחרונות
העומדות לרשותנו.
לא לפחד מהרגשות שלנו, לבטוח באינטואיציה, גם אם היא מוטעית, להאמין בכח
שנותנים לנו מי שאנחנו אוהבים, להאמין בתשוקה לספורט מסויים או לאמנות
מסויימת, להנות מהספקות ולהיות ראויים לאמיתות החיים.
החיים זה הכל.
אבל תפקידנו הוא לבחור את התפאורה, את הליווי המוזיקלי, ומעל הכל, אל לנו
לשכוח לשחק את תפקיד הגיבור בהם!
צחק, בכה, אהוב, שנא, נסה לחיות כל פן של החיים, אך עשה זאת בשביל עצמך, לא
בשביל לעשות טובה למישהו.
רגשות אפשר לחלוק, אך לא ניתן למכור, וגם לא לקנות.
חייה חיים כבן-אדם, אם תרצה חייה אותה כחיה או כשניהם, אך אל תרד לרמה של
חפץ.
אני מקדישה מילים אלה במיוחד לחבריי הטובים אנג'י ודני שלימדו אותי לחיות
עם שלווה בלב.
לבית-הספר למחול שלי (Dance City) ולבית-הספר לאמנות שלי (ISA Munari)
שלימדו אותי לאהוב.
תודה על כך שלימדתם אותי לאהוב את החיים ולחיות את האהבה.
דנה סעדי
תרגום מאיטלקית קארין איזיקוביץ
http://www.concertodisogni.com/mp/link1.asp?TOPIC_ID=18319 |
|
|
|
